שלום במזה”ת, מלחמה באינטרנט, טרור במייל ותבוסה לחוק העישון
כמה דברים ממש לא קשורים זה לזה שחשוב לי להעלות על הכתוב. כל אחד מהם יכול להיות שווה פוסט:
א. אולמרט לא סתם ממהר. אולמרט מבין שהסכם שלום עם סוריה, יהיה כרוך, בכל מצב, בוויתור על הגולן. בין אם בשלבים ובין אם בבת-אחת. בתכל’ס, לאולמרט ברור מה שברור היה לרבין, לפרס, לביבי, לברק ולכל אחד שישב על הכסא הכי דוקרני במדינת שישראל: הסיפור עם אסד כבר סגור ותפור מאז שנות התשעים, דעת הקהל הישראלית היא הבעיה. סוריה הטוטאליטרית והחילונית היא פרטנרית מושלמת ליחסי שלום. טוב נו, לא מושלמת, אבל בוודאי יותר טובה ממצרים. אולמרט, כמו כל קודמיו וממשיכיו, מבין שיהיה זה בלתי אפשרי להביא את מסירת הגולן במסגרת הסדר מדיני ללא פניה לציבור. הכנסת לא תיתן לאף ראש ממשלה, גם אם יהיה הוא אביגדור ליברמן עם 70 מנדטים בכיס, בלי משאל עם. יש עוד חודשיים בחירות, גם אולמרט, גם לבני, גם ביבי וגם ברק כמהים שהבחירות הבאות יעניקו להם את המנדט לחתום על הסכם שכולל את החזרת הגולן לסורים. אם שתיקתם של המועמדים לנאומו אינה ראיה לכך, מה כן?
ב. מייקל ארינגטון, עו”ד לשעבר והאדם שעומד מאחורי המגה-בלוג הטכנולוגי טק-קראנץ’, התחרפן לאחרונה ואולי לטובה. רק לפני שבוע הוא קטל בלי חשבון את תרבות העבודה וחוסר המעוף של ההיי-טק האירופאי, כשהוא עומד על בימת הנואמים ברגע השיא של Le-Web, (הכנס האירופי לתעשיית האינטרנט) ובאותה נשימה אמר לאירופאים שיש להם הרבה מה ללמוד מהתעשיה המקבילה בישראל (למי שרוצה להתענג על ציונות והיי-טק, יכול לצפות בדקה ה-24 ואילך בוידאו שמוטמע בפוסט של ארינגטון בקישור האחרון), בתגובה מנהלי הכנס לא נותרו חייבים והודיעו רשמית כי הפך לפרסונה נון-גרנטה בעתיד. היום ארינגטון החליט לפתוח חזית מפתיעה מול סקטור אחר: ארינגטון, בפוסט חגיגי, הודיע כי הוא פותח במלחמה נגד משרדי היח”צ (PR) ושיטות ההתנהלות שלהם מול כתבי הטכנולוגיה. ארינגטון הודיע בצורה חד משמעית שנמאס לו מהשעבוד לקפריזות של היחצ”נים, החל מהנידנוד הבלתי פוסק למכשירי הסלולאר האישיים של כתביו וכלה בשיטת האמברגו הידועה לשמצה. בפועל, טק-קראנץ’ הודיעה שלא תכבד יותר שום בקשת אמברגו או הגבלה על פרסום של חומר שיגיע לרשותה. חשוב להבין שזה בכלל לא עניין של מה בכך- אתרים כמו טק-קרנאץ’ ניזונים באופן כמעט בלעדי ממידע שמגיע ממשרדי יח”צ ולכן לארינגטון על כל כתביו יש הרבה מה להפסיד במלחמה הזו. האם היח”צנים ימשיכו לעבוד עם טק-קראנץ’? האם טק-קראנץ’ חזקים מספיק בשביל לכופף את הנורמות של אנשי ה-PR, האם יצליחו לשמור על אותה רמת חדשנות והצלחה ללא הפעילות מולם? האם אחרים ילכו בעקבותיו? או שמא הבק-פייר יכה בפרצופו? יהיה מרתק לגלות. בכל מקרה, כיף לראות עיתונאי (ובמיוחד אחד שמוכשר כעורך-דין) שלא דופק חשבון לנורמות (פסולות ו)מקובלות והולך עם זה עד הסוף (להעשרה: יובל דרור נגד רני רהב ולהיפך)
ג. גם אני קיבלתי את המייל הויראלי בנוגע ל(העדר) הקשר בין תמותת תינוקות לבמבה. אני כותבתי כדור שישי לשרשור שלו כשלוש שעות לאחר שזה נכתב במקור על ידי השולחת המקורית. בתחתית המייל התנוססה חתימתה, מספר הטלפון בעבודה והנייד של מי שמכונה מעתה בכינוי המדליק:”המהנדסת”, כאילו הייתה אחותו של יחיא עייש בכבודו ובעצמו. חברה שלי אמרה לי שזה ניראה אמיתי, ואמרתי לה שזה אמנם ניראה תמים, אולם זה יכול להצביע על אחד משניים: או גאונות של אדם שמריץ מניות על חשבון אסם, שהצליח להציג את המייל כאותנטי, או כטמטום טוטאלי של קורבן לשמועה זדונית. מיד התקשרתי למספרים בחתימתה של המהנדסת וזכיתי לשני ניתוקים ללא מענה. שיערתי שהאופציה השניה נכונה. אני מניח שהאישה היא קורבן, או שותפה מאוד לא מוצלחת לשמועה זדונית שהסבה אינטרס לצד שלישי שספק אם נדע אי פעם מי הוא. אם נעזוב לרגע את הקטע המוסרי או החוקי ואת החשיבות שלא להעביר מייל שרשרת, מה שניתן ללמוד מהמקרה הוא נתון מדהים. בתוך 3 שעות לערך, כמות אדירה ממחזיקי תיבות הדוא”ל במדינה זכו להחשף למייל הזה. בעיון בשרשורים גיליתי שכל נמען העביר אותו לכלל רשימת התפוצה שלו באופן מיידי. אם היה ניתן להקביל את הויראליות של המייל לויראליות אמיתית, שפעת העופות או אבולה היו ניראות כמו אנגינה לעומת הדבר הזה. למה דווקא המייל האידיוטי הזה תפס תאוצה כה מטורפת להבדיל ממיילים דומים וקודמים? בוודאי שיש קשר לכך שיש “מישהי אמיתית” מאחוריו ואופן ניסוחו התמים והאידיוטי מחד, אולם ניראה לי שאפשר ללמוד משהו על תמורות ביחסים בין בני אדם ברשת. רשימות הכתובות של כולנו מתעבות, הנוכחות של כולנו ברשת גדולה יותר, אנחנו זמינים יותר, מכירים יותר, ומהירים יותר. מייל מפגר לפני שנתיים לא היה עושה, לדעתי, נזק דומה, בטווח זמן שכזה.
ד. לפני יותר משנה ניהלתי קרב עם כמה מהבלוגרים והמגיבים בנוגע לחוק העישון. אמרתי שזה חוק נפלא, וכמעשן, טוב שלא אעשן בפאבים. את כתיבת הפוסט הזה אני מסיים לאחר ששבתי מפאב צפוף שנפתח בסביבה. אני מסריח מסיגריות מאי פעם והעיניים שורפות לי מפיח כמו אחרי ירי של 300 פגזים. אני יודע להודות עכשיו בטעותי: ההערכה שלי נגוזה. החוק הזה נמצא בחיים בידיוק כמו שאריק שרון בחיים- שניהם חיים רק על הנייר. בעיני, מדובר באות קיין למשמעות של חוק וסדר במדינת ישראל ובכלל. לאחר שהבנתי שהדבר הפך לנפוץ וברור ברוב הפאבים בהם ביקרתי, אני מודה, לבושתי, שכמו כל ישראלי, ראיתי את המעשנים משמאל, את המעשנים מימין, את המאפרה שעל שולחני ואת חוסר הבושה, ורק מרוב עצבים, הדלקתי סיגריה, כמו כולם. למזלי, ספאמרים הם לא חברים שלנו, ואנחנו לא רואים להם את הלבן בעיניים כשהם פוגעים בנו, אני עדיין מאמין שחוק דוא”ז יעשה פה שינוי.
11 תגובות לפוסט “שלום במזה”ת, מלחמה באינטרנט, טרור במייל ותבוסה לחוק העישון”
1 משה שרף 19 בדצמבר 2008 בשעה 3:00
מישהו כבר עשה תביעת הרצה? התייחסות השופטים לחוק החדש נשארה בצריך עיון.
2 דידי 19 בדצמבר 2008 בשעה 3:16
שיעורי בית בנוגע לארינגטון, והזעם הפיקטיבי שלו:
http://www.gearlog.com/2008/12/long_live_embargoes.php
http://www.inquisitr.com/12350/michael-arrington-evil-genius/ (כאן שווה לזכור שדנקאן ריילי שונא את ארינגטון)
http://www.louisgray.com/live/2008/12/best-solution-to-embargo-angst-write.html
http://www.readwriteweb.com/archives/we_will_respect_your_embargoes.php
http://kara.allthingsd.com/20081218/techcrunchs-yertle-the-turtle-tantrum-over-news-embargoes/
הגרסה המקוצרת: לארינגטון יש - או היה - המון כוח. במידה חסרת פרופורציה למקצוענות שלו ושל חלק מכותביו. המהלך הזה, במיוחד כששמים לב שהוא בהחלט כן יכבד אמברגו כשיקבל אקסלוסיב או מיחצנים שיש לו איתם מערכת יחסים טובה - הוא פאוור פליי. זה לא עיתונאי אמיץ נגד מכונת היחצ המרושעת, זה בריון שמנסה למנף את הכוח שלו כנגד המתחרים.
3 סיון 19 בדצמבר 2008 בשעה 6:19
היא מנתקת כי עכשיו אסם מגישים נגדה תביעה
4 ערן בילינסקי 19 בדצמבר 2008 בשעה 8:38
1. אם חאפז אסד היה רוצה את הגולן, היה עושה מעשה אנוואר סאדאת ובא לכנסת, ומקבל גם את הכינרת (כאלו הישראלים. עם מוזר כזה. באים לפרלמנט שלהם - מקבלים את הכל. הרעיון של כבוד בפרלמנט וחומוס בדמשק גורם לנו לוותר על שטחים). אסד רצה משהו אחר, רק שהשיח הציבורי לא מתייחס לזה משום מה.
2. אני לא מסתובב בפאבים בת”א. בחיפה, במקומות שאני מגיע אליהם, ההצלחה של חוק איסור העישון מסחררת.
5 חנן כהן 19 בדצמבר 2008 בשעה 10:10
יא ראש פוטוט (-;
6 שי 19 בדצמבר 2008 בשעה 5:30
אולי בחיפה זה עבד, בתל-אביב וירושלים חוק העישון מקבל התעלמות ממרבית הפאבים שיצא לי לבקר בהם.
(אגב גם בחיפה - נדמה לי שזה היה בסינקופה - ראיתי אנשים מעשנים).
לאמיתו של דבר, זה לא צריך להפתיע. הרי, יש הרבה חוקים בספר החוקים של ישראל ולא כולם נאכפים באותה מידת הצלחה.
יש פה עניין של פסיכולוגיה. להבדיל מהבריטים, שהם עם מאד תועלתני עם אמונה חזקה במרות השלטון על היחיד, העם בישראל רגיל למצב שיותר דומה למערב הפרוע. אולי למדנו את זה בביקור האחרון בסיני, או בהודו, בשטחים, או בלבנון - אולי זה סתם אופי של מדינות ים-תיכוניות (גם הדיוק של הרכבות באיטליה הפאשיסטית היא כנראה בחזקת אגדה אורבנית יותר מאשר מציאות) ובכלל, אנחנו לא אוהבים שמכריחים אותנו לעשות שום דב שאנחנו לא רוצים לעשות, ואנחנו לא פראיירים של אף אחד - אנחנו נמצא את הפירצה ונעגון סביבה.
אז מה שקורה הוא שכל הפאבים בתל-אביב כל ערב מתקשרים לעירייה ומודיעים שמעשנים אצלהם. כל ערב כל המלצרים בכל הפאבים בתל-אביב מכינים מאפרות DIY מתחתיות של בירה, וכל ערב 2 הפקחים שעובדים בעיריית תל-אביב בפיקוח על הנושא (וגם זה, רק עד איזה 1 אחרי חצות) נותנים כמה דו”חות לכמה בודדים. גם זה בקושי, כי הרבה פאבים כבר פיתחו לעצמם מערכת מודיעינית משוכללת לדעת מתי הפקחים מתקרבים ועוברים עם כוס מים ומכבים לכל המעשנים בפאב את הסיגריה לפני בוא הפקח.
כאלה בלי מנגנון מודיעיני איכותי, נותנים לבאי הפאב לעשן רק אחרי שעה מסויימת שהם יודעים שכבר לא יבואו פקחים.
על זה כבר כתבתי בעבר שיש לי מעט מאד אמון בשינוי חברתי באמצעות חקיקה. זה כמו שבמדינה קומוניסטיות-לשעבר במזרח אירופה (שכחתי איזו) - אנשים לא שמים חגורות במכוניות. גם לא בכיסא הנהג.הם עושים מין פעולת קשירה “כאילו” הם חגורים אבל לא חוגרים באמת. הסיבה היא שמרוב חוקים שרירותיים שהיו במדינה הזו בתקופה הטוטאליטרית שלה, אנשים התרגלו לזה שחוקים הם שרירותיים ולא צריך להקשיב להם. במדינות בהם הוסבר לאנשים שחגורה מצילה חיים, מרבית הנהגים (בכסא הנהג בכל אופן) שמים חגורה - ולא בגלל החוק, אלא מתוך הבנה שזה כנראה כדאי להם.
הסיבה שאל-סם לא מצליחה להסביר למה לא לעשן מריחואנה היא כי היא משקרת, הסיבה לא לעשן זה כי זה לא חוקי, לא כי זה מזיק במיוחד. כך גם החוק לעישון במקומות ציבוריים. הציבור לא באמת מאמין שזה משנה - לו הייתה פה הבנה אמיתית של הנזקים אולי זה היה תופס יותר (ואולי לא, אנחנו עם שאוהב סיכונים. מותר לנו.), אבל ח”כ ארדן לא חושב במינוחים של פסיכולוגיה, אלא במונחים פטרנליסטיים - ואת זה אני אישית לא יכול לסבול.
7 אילן 20 בדצמבר 2008 בשעה 3:49
כיף לקרוא.
יאללה מייקל (שישנה סדרי עבדוה - הרי זה צריך לבוא מאנשי המדיה החדשה ולא הישנה)
8 Islay 20 בדצמבר 2008 בשעה 8:25
כן, חזרו לעשן כמעט בכל מקום, וזה כל כך עצוב ומרגיז ומבאס שקשה לתאר. וכמה שסבלתי מזה קודם וניסיתי איכשהו להתגבר (וזה קשה קשה), עכשיו, אחרי שטעמתי מה זה להנות מבר בלי עשן, אני פשוט לא מסוגלת. זה מבאס אותי ברמות, ופשוט הפסקתי לגמרי להגיע לברים. והנה, גם אני נכנסתי לסטטיסטיקה המעוותת החביבה על המעשנים: “אבל כל האנשים שיושבים בברים מעשנים ממילא, ומי שלא מעשן גם ככה מעדיף לשבת בבית”. איכס עליכם.
9 אלעד 21 בדצמבר 2008 בשעה 10:16
לא צרך להספיד את החוק. במסעדות, בתי קפה ושאר מקומות החוק מחזיק יפה מעמד.
10 אפי פוקס 22 בדצמבר 2008 בשעה 3:32
@דידי- מצטער אבל מסיבה תמוהה הוורדפרס סימן את התגובה שלך כספאם. שחררתי ולמדתי המון. רוב תודות
11 משה שרף 22 בדצמבר 2008 בשעה 7:41
צחוקים, אני תובע את סלקום על משלוח ספאם! מברוק לי.
לא הבנתי מלשון החוק אם אפשר לתבוע גם מהמפיצה (feelternet או משהו בדומה) , וממש קשה להשיג את פרטי ההתקשרות של חברה לא מונפקת. אם יש למישהו טיפים בנושאי תביעות קטנות בכלל וזו בפרט, אני ממש אשמח לשמוע. הידע המשפטי שלי מסתכם בדיני חוזים וכמה פס”דים של חשין (ארורה השנה ששרפתי על הפקולטה בירושלים, שום דבר מועיל לא יצא מזה).
השארת תגובה