תהיה מלחמה כי אנחנו צריך תרפיה זוגית, ואני אוהב את הקפה שלי בלי דה-מרקר.

 (הפוסט הזה לא מכיל לינקים לאתרים או אמרות שהתייחסתי אליהן, בעיקר כי לרוב לא מגיע, ולחלק לא היה לי כוח לחפש את המקור)

 תהיה מלחמה

אם ההיסטוריה מלמדת משהו, היא מלמדת שככל שמתגברים הדיבורים על העדר תוקפנות, וככל שההכחשות מתגברות, ככה צריך להתחיל לנקות את המקלטים ולהכין את התיק למילואים, כמו שזה ניראה כרגע, הולכת להיות מלחמה, ומוקדם ממה שחשבתי בעבר.

הצבא נערך למלחמה, הוא מדבר על זה בצורה מאוד ברורה וגלויה. מצד אחד מספרים לנו שהיו השגים במלחמה שהושגו בצורה יוצאת מן הכלל והיא שירתה את מטרתה, ומשפט לאחר מיכן אותו איש עם הרבה ברזל על הכתפיים שאמר את המשפט הקודם אמר לי ש”מצבה של ישראל מבחינה הרתעתית הוא הגרוע ב50 השנים האחרונות, ויש תחושה שזה לא ייגמר בלי עימות מאסיבי כלל איזורי”.

המצחיק בסיפור הוא שהאיש עם הברזלים הסביר את המלחמה הקרה המואצת שנוצרה פה בשכונה בצורה שגרמה לי לצחוק לו בפרצוף מבלי שהצלחתי להתאפק. (אני אצטט כמו שאני זוכר, לא בהכרח הכל נאמר בידיוק כך):

“כשחזרתם מהמלחמה בלבנון, הרמטכ”ל רצה שכמו כל דבר בצבא, גם לכל העבודה שיש לעשות יהיה תאריך סופי. כל שיטופלו כל התיקונים והעבודות והמהפכות שהיינו צריכים לעשות לאור הפערים שגילינו במלחמה. אז הוא הסתכל על היומן, הסתכל על הפערים והבין ששָנָה זה זמן מספיק לתת לצבא להתארגן מחדש ולהודיע שהוא כשיר ומוכן. אז הוא אמר משפט בסגנון “מבחינתי בראשון ליולי, הצבא הזה מוכן למלחמה”. כמובן שהוא לא אמר את זה בפועל. אבל זאת הייתה הרוח.

בפועל, לא היו לנו שום כוונות או התרעות מודיעניות למלחמה עם מי שזה לא יהיה, אבל היינו צריכים תוכנית עבודה, כדי שהאנשים יזוזו. אז כולם דיברו שאנחנו עובדים בשביל להיות מוכנים, למלחמה עד הראשון ליולי.

מסתבר שגם הסורים שמעו את זה, כמו שהעיתונות, וכל העולם שמע את זה, והבינו את זה באופן שאויב צריך להבין את הדברים האלה- משמע-”הישראלים יצאו למלחמה בראשון ליולי”, אז הם התחילו לשדרג את הצבא שלהם באופן מואץ כתגובה לעבודה שלנו, והמודיעין שלנו הבין שהם מתכווננים להיות מוכנים למלחמה בראשון ליוני.

אז הצבא שלנו נבהל, כי עכשיו יש את מה שלא היה קודם- יש התרעות מודיעניות ברורות שהסורים נערכים למלחמה בראשון ליוני, ואנחנו נהיה מוכנים בראשון ליולי. אז כל המפקדים העבירו הנחיות, שחייבים אבל חייבים להקדים הכל ולהיות מוכנים למלחמה בראשון למאי. ומאז כולם עובדים כמו משוגעים ומתכוננים. והסורים לבינתיים, קונים טילים, בונים חטיבות ישנות, ומארגנים מחפורות בכל מיני מקומות מול רמת הגולן.

כפי שזה ניראה כרגע, המצב הולך ומתחמם, והעימות נראה כמוחשי יותר מאי פעם ב20 השנים האחרונות”.

זה השלב שאני התחלתי לצחוק והייתי חייב לשאול “המפקד, מישהו חשב להרים טלפון לסורים ולהגיד להם שאנחנו לא הולכים לתקוף אותם, וזה בסה”כ תוכנית עבודה?, אם אני כבר יודע שאנחנו הקדמנו למאי, הם בטח מתארגנים לאפריל, ובאפריל המפקד, יש לי מלא מועדי ג’, וזה ממש לא מסתדר לי לצאת למלחמה שנבעה בגלל אי הבנות שמזכירות לי את מערכת היחסים האחרונה שלי…”

הוא לא צחק. כשאני חושב על זה. גם אני לא.

 

סערה בכוס קפה.

באמת שאני לא מבין מה יש לאהוב או לשנוא בקפה דה-מרקר. יש הרבה רעש על אובר-בירוקרטיה בפתיחת וניהול החשבון, יש הרבה כעס על הממשק המסרבל, יש בעיה עם האוכלוסיה שנרשמה לשם. ואני אעיד על זה בדוגמא שסופרה לי. 

ישבתי על קפה עם אחת הכותבות המוכשרות מהקפה, בבית קפה. לא כזה שנכנסים אליו מהלפטופ, בכזה שהולכים אליו פיזית, ויושבים, ושותים, ויש ריח של עשן סיגריות, סוכר וקפה. בית הקפה הספיציפי היה קפה ג’ו אם אינני טועה, שהוא המקום היחידי בראשון לציון שיכול לתת לך תחושה לא אפרורית וסמי תל אביבית מבלי לעמוד בפקקים על איילון ולהגדיר כהצלחה מסחררת מציאת  חניה ברדיוס של 4 ק”מ ממקום הבילוי המבוקש. הבחורה היקרה ויקירה, מוכשרת כשד, היא כותבת בקפה מידי כמה ימים פוסטים עמוקים, רציניים שמראים שהיא קורצה מהחומר הנכון. היא גם אחת מאלה שלוקחות ברצינות תהומית את הכתיבה, ומעבירה כל פוסט מסכת של ייסורים, שכוללת כתיבה על דף (!), הגהה, ניקוד וביאור לפני שטקסט כלשהו נשלח ומפורסם. כשדיברנו על הרשתות החברתיות, ועל הקפה (לא זה שהזמנו) בפרט היא אמרה לי שהיא מוצפת בעשרות פניות יומיות של פלרטוטים מכל מיני חברים שרשומים בקפה. כך שלפחות 80% מהפניות, הן פניות לא מקצועיות בעליל, אלה יותר בקטע של אתר היכרויות מסווה.

לאחר מיכן, כשרציתי לחקור יותר את התופעה, ידידה וותיקה שלי אמרה לי ש90% מההתעסקות של נקבות בקפה דה-מרקר היא ניפוי פלרטוטים (והענות לחלק שבהם), כך שזה כבר מתחיל להעיק. “אם הייתי רוצה למצוא זיון להלילה מאיזה עו”ד מתוסכל ונשוי פלוס 2, הייתי הולך לג’יי דייט או חור אחר. ראבאק”, היא סיכמה את ההתרשמות שלה מהקשרים החברתיים. “ומה הקטע עם זה שאני מגלה שאני חברה של חבר של חברה של מי שפנה אליי? זה סוג המחשה של הפרסומת למלחמה באיידס? אם באמת יתממשו כל הפלרטוטים באתר הזה, יש מצב שמודל הזה יציל כמה נפשות”.

לי אישית מעולם לא הייתה חיבה לרשתות חברתיות, או איך שלא קוראים לדבר הזה שיש בו המון אנשים ומעט תוכן. גם MySpace לא עשתה לי את זה, גם לא מקושרים, וגם לא כל המסביב. אני אוהב את הקפה שלי חם, מהביל, ובלי מנהלים שישבו לצידו ויגידו לי מה מותר ומה אסור. אני אוהב את החברים שלי אמיתיים, עם כוס אלכוהול ביד, גג לעשות צחוקים במסנג’ר, אין לי רשת חברתית, לא בחיים, ולא באינטרנט, זה מורכב לי מידי. אני אוהב לפגוש בחורות יפיפיות בלי להקליד להן חברות עם משפט פתיחה שיראה חצי מקצועי כי קפה דה-מרקר זה קטע של אנשים עם חליפות (”אהבתי את מה שכתבת על יחסי הגומלין בין הריבית למשקי הבית במעמד הביניים. אגב, העיניים שלך מהממות, יש מצב לקפה?”).

הקיצר, אני רשום בדה-מרקר, אני מדבר שם עם כמה אנשים, אני מאחל הצלחה לכל האנשים שיושבים שם, אבל אני לא לוקח אותו ללב. לא את שיטת הניהול הטוטאליטרית, ולא את החברים.

 

 

אפי פוקס | 3 באפריל 2007 | צבא, אינטרנט וטכנולוגיה, מזרח תיכון | תגובות