בעוד שלושה ימים מרגע כתיבת פוסט זה, אבלה את יומי הראשון בבייג’ינג יחד עם חברתי. במשך חודש וחצי, אנחנו מתכננים לחרוש את סין לאורכה ולרוחבה, עד כמה שהזמן והאמצעים יאפשרו לנו.
בכל מקרה, את התיעוד שלנו בסין בחרתי למקד מחוץ לבלוג ביומן מסע נפרד שקראנו לו “לא רק פנדות” ושנמצא בכתובת: fuks.co.il/china. בשאיפה, אם התנאים הטכניים והשעמום הצפוי בנסיעות הארוכות יאפשרו, אעדכן את הבלוג ההוא באופן רציף למדי בחוויות שיעברו עלינו בסין.
אתם, כמובן, מוזמנים לעקוב, לצפות ולתקשר איתנו באמצעות הבלוג ההוא.
הפוסט הזה היה אמור לבשר על המסע לסין שאני אמור לצאת אליו ביום שני הקרוב. במקום זאת, החלטתי להעלות פוסט, שלא ממנהגי לאחרונה, על אירוע שגרם לי להקליד במקום לישון.
לקראת השעה 8 בערב, חברה שלי, שיצאה לרחוב מחוץ לביתנו, התקשרה אליי וצעקה בבהלה שאני אצא מהר כי מישהו אחריה. מבלי להבין יותר מידי, הספקתי ללבוש מכנס קצר, ויצאתי בריצת אמוק החוצה. מיד כשהגעתי לרחוב, נתקלתי באדם, מקריח, כבן 40, ערום, שרק חולצה לגופו. מיד תפסתי אותו בצווארון החולצה והטחתי אותו מספר פעמים ברכב החונה שעמד ברחוב תוך שאני מצליב את דשי חולצתו לרתק אותו מלזוז.
תוך כדי שאני אוחז בעבריין, שהחל שורט את גופי החשוף, יורק וצורח בטירוף,שהזכיר חיית פרא כלואה יותר מאשר אדם, ראיתי לשמאלי את חברתי הנסערת לבושה ושלימה.
אז, מסיבה לא ברורה, פשוט עזבתי אותו וצפיתי במפגר העירום רץ יחף במורד הכביש. כשהסתובבתי, גיליתי שחצי מהרחוב יצא אל המרפסות. חלק הגיעו אליי, הביאו לנו כוסות מים והחלו לקשקש. אחד סיפר שהשבוע כינסו את ילדי בית הספר הסמוך להזהירם בידיוק מהאיש הזה שחשוד כפדופיל. שני סיפר שמזה חודש הוא מלווה את ביתו לתיכון הסמוך לבקשתה בגלל שחברות שלה סיפרו על פדופיל שמטריד אותן עם תיאור זהה. אישה שלישית, סיפרה לנו שאותו אדם, שהיא ראתה אותי אוחז בו, ביצע בה מעשה זהה. כך החלו מתקבצים כמה עשרות אנשים, חלקם שמעו, חלקם חוו, חלקם סקרנים. חברתי הסיפקה לספר לי שהוא עקב אחריה במעלה הרחוב,כשזו החלה לברוח הוא רץ אחריה וכשנעצרה, הוא החל לאונן מולה במרץ ולהאנח. הוא פתח בריצה רק כשהיא חייגה אליי.
התקשרתי למשטרה. דקה לאחרי מיכן, כשהאנדרינלין ירד, צייצתי טוויט בנושא. צייצתי בטוויטר עוד כמה פעמים כשהמתנתי. בדיעבד גיליתי את ההמולה שהציוצים שלי יצרו.
כשהשוטר הגיע, לאחר כרבע שעה, ההמון הזועם, זה ששמע, זה שחווה, ובעיקר הסקרנים, החלו להטיח בשוטר הסיור האומלל את טענותיהם. המילים “מחדל”, “בושה” ו”מי ישמור על הילדים” נזרקו מכל כיוון. דווקא אני, חברה שלי, והאישה הנוספת שהותקפה שתקנו. שכן ותיק אמר שלפי התיאור שלי לשוטר, מדובר בבן למשפחה אומללה ומוכרת שמתגוררת כמה בניינים בסמוך. לאחר דין ודברים עם השוטר, שדווקא אהב את תפקידו כנציג דוברות המשטרה לענייני אספסוף, שכנעתי אותו לצאת איתי לחפש איתי את האיש הזה. הוא הקפיץ שוטר נוסף, אני קפצתי להתלבש ויצאנו אל הביניין שעליו סיפר השכן.
לאחר דפיקה על הדלת בדירה חשודה אחת, הופננו לדירה אחרת על ידי הדיירת, שמלמלה “באמת אנשים מסכנים, מה קרה להם הפעם?”. שם דפקנו על הדלת, אותה פתח ישיש מטורף וערירי שהיה אדיש יחסית להגעתם של שוטרים חמושים בפנסים. ריח צחנה נוראי נידף מהבית וכשהדלת נפתחה הזדעזעתי. גם אצל חורבות האבן של ערביי דרום חברון או הפחונים במחנות הפליטים של ג’נין לא זכרתי חרפת עוני והזנחה כה קשה. הדירה הייתה מלאת זבל, כמעט ריקה מרהיטים, למעט מיטות מספר. בסלון שכבה אישה זקנה שצרחה להגעתנו מבלי שהצליחה לקום, הקירות היו צהובים ורקובים, והדלתות בדירה היו בנויות מדיקט זול. הזקן התיישב על כיסא עץ שניצב לבדו בצד המבואה.
“איפה הבן שלך?” שאל השוטר את הזקן, שענה שבנו יצא והוא אינו יודע לאן. השוטר ביקש לבדוק בדירה, ניגש אל דלת השירותים וניסה לפתוח אותה. צרחות הטירוף מהרחוב חזרו. נמצאה האבידה והיא החלה פולטת מעין יבבה צורמנית נוראית, מהולה בבכי כבד. לצרחות הצטרפה הזקנה שצרחה ללא הפסקה “אל תקחו את ניסים שלי” או משהו כזה. הבלבול בין תחושת הבחילה, רחמים, כעס ועצב השתלטו עליי ויצאתי אל מחוץ למפתן הדלת. הייתי צריך להזכיר לעצמי שסופסוף אני לא לובש המדים בסיטואציות הנוראיות הללו.
“מה עשית לבחורה הזו ניסים? למה עשית את זה ניסים?” הם צעקו אל הדלת. והוא צווח שהוא מצטער ושהוא לא שולט על זה. זה הספיק לשוטר השני לומר לחברו, “יאללה, חייבים לעצור אותו”.
אחרי שהם הבטיחו לו שהם ישמרו עליו ממני, ושהם יהיו החברים הטובים שלו, הוא יצא. הוא לבש את מיטב מחלצותיו, חולצה מכופתרת ומכנס שחור אלגנטי. ולווה אחר כבוד לניידת.
רק אז החלו הפצעים לשרוף ושמתי לב שאני מדמם קלות מכף ידי הימנית ומזרוע שמאל, השריטות שלו עשו את שלהן. חלאה.
שאר הסיפור משעמם וצפוי. הזמנו את האישה הנוספת שהותקפה ונסענו לתחנת המשטרה. אחרי שעה של המתנה עברנו תחקור על ידי שוטר קשוח ולא נעים, אבל אמיתי, כנה וציני שעורר את חמתן של הנשים ועזבנו. “אני אומר לך תכל’ס, יש בהחלט מצב שהוא ישוחרר, הבנאדם מפגר לגמרי וגם מה שהוא עשה הוא מעשה מגונה בפומבי, ולא באדם” גילה לי החוקר, “הכל תלוי בקצין שיראה אותו”. מאחר ובנסיבות אלו לחברתי לא היו זכויות לפי חוק נפגעי עבירה, ביקשתי מהחוקר טובה אישית, שיתקשר אליי, בכל שעה שלא תהיה, אם יוחלט לשחררו.
להפתעתי, בשעה שתים ורבע בלילה, החוקר אכן התקשר להודיע שהחשוד יובא מחר בפני שופט להארכת מעצרו ולא ישוחרר על ידי מפקד התחנה.
יש לי כל כך מחשבות בעקבות האירוע הזה. זה לא שאני לא נרדם רק בגלל הקלות שבאדישות. האדישות של ההמון שיודע לפחד, לקטר, לתאר ולאשר את זהות הפדופיל השכונתי, אבל לא להגיש ולו תלונה אחת למשטרה. האדישות של האנשים שראו את האנשים החולים שגוועים למוות בטירופם בבניין שלהם, ולא ניסו להתערב, או לדווח. וכמובן, האדישות של הרשויות ושל המשטרה (שדווקא אכזבה פחות מהמצופה). על זה שלראשונה בחיי ראיתי, בעיני שלי, את המבט של מי שהותקפה מינית, אפילו בעבירת מין קלה שכזו, את הזעזוע והפחד שהיכה בה ושעדיין לא עזב.
אולם הדבר שלא עוזב אותי הוא הרגע שהצמדתי אותו לשמשת הצד של המכונית. אם הייתם שואלים אותי לפני 24 שעות איך יראה הרגע בו אאחוז בסוטה מין חולני שיתפס ממש כשהוא מבצע את זממו, ללא מכנסיו, מתנשף ומיוזע כשאיבר מינו החולה זקור מולך, וחברתך הנסערת עומדת לידך, הייתי עונה לכם מגוון תשובות ומנמק אותן. אולם הזכרון הנקי היחידי שנותר לי מהאירוע הזה הוא זה: כל תהליך קבלת ההחלטות שלי, על ניסיונו הצבאי, ערכי המוסר שגדלתי על פיהם, לימודי וחוויותיי צומצמו לכדי דילמה אחת: איך אהרוג את הבנאדם הזה.
אני לא מצליח להבין למה ברגע אחד פשוט שחררתי, עזבתי אותו ונתתי לו לרוץ והתיישבתי על המכונית. אני מנסה, בדיעבד, למצוא נימוקים לוגיים. אולי זה בגלל שפחדתי שהמגע איתו ידביק אותי במחלות, אולי בגלל שזהיתי שהוא סובל מפיגור ב-8 השניות שהתאבקנו. אולי בגלל שראיתי שחברה שלי עומדת לצידי לבושה ושלמה. אולי זה בגלל שהצלחתי תוך 8 שניות של צוות להפוך אותו מאויב לקורבן, מאדם לחיה. ואולי זה בגלל שפחדתי שאחזור להנות ממסכת האלימות שהייתה כה קרובה לפרוץ וששנים, מאז ימי ג’נין העליזים לא התעוררה אצלי. בסופו של דבר, אין לי מושג ירוק למה קיבלתי את ההחלטה לעזוב אותו. אני רק זוכר שכשראיתי אותו רץ במורד הרחוב, חשתי החמצה. החמצה שנמוגה רק כשהצלחתי למצוא אותו שוב.
פה היה אמור להיות קילר פאנץ’ ליין עם תובנה קיומית על אדישות, וואקום, העיוורון, והאגוטיסטיות שלנו כפרטים שמסכמים את האחריות שלנו לסביבה בחיוג של שלוש ספרות בטלפון במקרה הטוב, צעקות חסרות משמעות על שוטרים ותו לא במקרה הרע. מצד אחד, אני הולך לישון עם תחושת שנאה וכעס על כל האנשים שידעו, חשדו, והסתקרנו ולא עשו דבר, לא פנו לרשויות ולא דאגו לדבר מלבד לטפל בילדים שלהם (אם בכלל), יותר מאשר שאני כועס על האדם החולה והמוגבל שאחראי לחוויה הנוראית שעברה היום על חברתי ( וככל הנראה על לא מעט נשים וילדות בשכונה). מצד שני, האם הייתי רץ החוצה וממשיך להתעקש ולחפש בין דירות כדי לאתר אותו ולוודא שהוא נעצר ואז מבלה את הלילה בתחנת המשטרה כדי לוודא שהוא לא ישוחרר אם זו לא הייתה חברה שלי?
פתאום זה קפץ לי לראש. כמה ידיעות מהתקופה האחרונה התלבשו בצורה טובה מידי עם הטירוף שמתחלל בימים אלו במקסיקו וארצות הברית.
נכון לכתיבת שורות אלו, הארגון הבריאות העולמי העלה את רמת הכוננות האפדימיולוגית העולמית לרמה 5. מגיפת “שפעת החזירים” הולכת ומקבלת צורה, לפחות תקשורתית, של סיכון בקנה מידה אפוקליפטי. דווקא במקסיקו, ודווקא בפרברי מקסיקו סיטי, המוקד המפותח והסנטיארי יחסית לביב השופכין של ארה”ב שמתפתח מגבולה הדרומי דרומה- מאות, ואף אלפי חולים, צעירים ובריאים בשגרה, נופלים למשכב בשל מוטציית שפעת מיסתורית.
שבוע לפני כתיבת שורות אלו, בלילה שחלף בין ה-19 ל-20 לאפריל, נמצאו בוולינגטון שבפלורידה, ארה”ב, 21 פגרים של סוסים. זה לא היה תופס אייטם בכלי התקשורת העולמית (ובעברית) אלמלא היה מדובר ב-21 מהסוסים הטובים, הבריאים והחזקים בעולם שמתו תוך 45 בזה אחר זה. מדובר היה בסוסי נבחרת ונצואלה בפולו, אלופת העולם הבלתי מעורערת, שהמתינה לקראת תחרות שהייתה אמורה להתקיים למחרת. “זו יכולה להיות רק הרעלה .” קבעו הוטרינרים ההמומים. לבסוף פורסם שהאשם בסיבוך נדיר שגרם תוסף תזונה שגרתי. 21 סוסים, בשווי מצטבר של 2 מיליון דולר, מתו, בגלל תוסף תזונה מקולקל. מעניין אם היה עליהם ביטוח.
כ-24 שעות לאחר התקרית השולית והמסתורית, סוכנוית הידיעות הפיצו ידיעה איזוטרית בנושא אחר לגמרי (ובעברית). צבא ארצות הברית הודיע כי הוא פתח בחקירה לאיתור שלוש מבחנות, המכילות וירוס קטלני, שנעלמו מבסיס פורט-דיטריק שבמרילנד.
הבסיס אגב, לא זכה בכל כלי התקשורת למעמד הראוי לו. מדובר במקבילה האמריקאית של המכון הביולוגי בנס-ציונה רק שכמו כל דבר באמריקה- בענק. עם כל הכבוד הראוי למקבילה הישראלי, על המתרחש בבסיס האמריקאי לא תקראו בכתבת תחקיר \ רכילות \ סכסוכי עובדים מפי מקורותיו המתוסכלים של רונן ברגמן. אפילו אם תנסו לגלוש לאתר הרשמי של המכון האמריקאי מכתובת IP ישראלית, תחסמו על ידי חומת-האש הצבאית שתבקשכם לעזוב את העמוד אחר כבוד (איפה אהוד טננבאום כשצריך אותו?). מה שכן ידוע הוא שבבסיס הענק הזה, אחד מהגדולים בארצות הברית כולה, ממוקם גם USAMRIID, ובעברית “המכון לחקר מחלות מדבקות של צבא ארצות-הברית“. שם, על פי “פרסומים זרים” (?) מפותח הנשק הביולוגי של הדוד סאם עוד מאז מלחמת העולם השניה. אדם סודי שעבד במקום סודי אמר לי פעם: “קח את הדימיון הפרוע שלך, תכפיל- ואתה עדיין לא בכיוון של איזה דברים מסוכנים ומופרעים אפשר לייצר. ואם יש דבר מופרע ומסוכן שאפשר לייצר, מדענים וממשלות ייצרו אותו”. דבר אחד ברור, אם צבא ארה”ב ייצר וירוס נוראי, הוא ככל הנראה יעשה את זה בפורט-דיטריק.
או דבר שברור הוא שאלא אם אתה אחמדיניג’ד- שום דבר, אבל שום דבר שהוא תלוי ועומד בנוגע לנשק להשמדה המונית לא נדון בתקשורת. שום דבר. גם אם פצצת אטום תשכח בתיק במקדונלד’ס בברוקלין, או בתל-אביב, או במוסקבה- אף מדינה שפויה לא תפרסם אודות הדבר עד שלא יהיה ספק שלאף גורם עוין לא יגרם יתרון מפרסום המידע, אם בכלל יפורסם אי פעם. זאת למעט, כמובן כשהפרסום הוא חיוני כדי לפתור בעיה אחרת.
בואו נחזור לרגע לפסקה אחת מידיעה המתורגמת לעברית מ-NRG, שפורסמה, להזכירכם, שבוע לפני ההתפתחויות במקסיקו ופחות מיממה לאחר מות הסוסים בפלורידה:
…המבחנות שנעלמו הכילו דגימות של וירוס הגורם לדלקת קרום המוח בקרב סוסים (Venezuelan Equine Encephalitis). ב-97% מהמקרים גורם הווירוס לבני אדם שנדבקים ממנו לסימפטומים שדומים לשפעת, אולם הוא יכול להיות קטלני באחד מתוך 100 מקרים.
בוא נתמקד על הוירוס לרגע. מקריאת ערך הנושא על הוירוס בוויקיפדיה, מצאתי את הציטוטים הבאים:
VEE can affect all equine species, such as horses, donkeys, and zebras. After infection, equines may suddenly die or show progressive central nervous system disorders. Humans also can contract this disease. Healthy adults who become infected by the virus may experience flu-like symptoms, such as high fevers and headaches. People with weakened immune systems and the young and the elderly can become severely ill or die from this disease.(̷
The virus that causes VEE is transmitted primarily by mosquitoes that bite an infected animal and then bite and feed on another animal or human. The speed with which the disease spreads depends on the subtype of the VEE virus and the density of mosquito populations.
ובעברית:
הנגיף תוקף את מיני בהמות המשא (כגון סוסים, חמורים וזברות), בהמה שנדבקת תמות מיידית, או תסבול מהפרעה במרכז מערכת העצבים. בני אדם יכולים גם להדבק במחלה, הסימפטומים אצל בני האדם יראו כמו שפעת- חום גבוה וכאבי ראש. אנשים עם מערכת חיסונית חלשה, כמו צעירים וזקנים, עלולים למות מהמחלה. המחלה נוטה להיות מועברת על ידי עקיצות יתושים. קצב גדילת המגיפה תלויה הן בתת-הסוג של הנגיף והן בצפיפות אוכלוסיית היתושים.
אז מה המצב עם היתושים באיזור? לפי YahooAnswers והמחקר הזה. להבדיל מפלורידה, מקסיקו שורצת ביתושים. בחלקים רבים, מדובר ממש במכת מדינה. יותר מחזירים, זה בטוח.
בוא נעצור ונסכם את הכל לרגע: יחידה סודית ביותר של צבא ארצות הברית מאפשרת לפרסם 24 שעות לאחר מוות מסתורי של סוסים מוונצואלה, שוירוס קטלני ביותר, שידוע בקטלניותו לסוסים ושמכונה “הוירוס ונצואלי“, נעלם מהמעבדה הסודית והשמורה ביותר לפיתוח נשק ביולוגי בעולם לפני 5 שנים. הוירוס גורם לסיפטומים של שפעת אולם הוא קטלני לאחד מכל 100 נדבקים.
כמה מילים על הרקע הגיאוגרפי של האיזור: פלורידה היא חבל הטבור הימי למקסיקו. אלפי התיירים שעולים על שיט התענוגות בדרכם לחופי מקסיקו מגיעים לנמלי פלורידה, בהם וולינגטון. בפלורידה גם תמצאו את נתיב הברחות הענף ביותר של העובדים הזרים והמהגרים הלא חוקיים מקובה וממקסיקו. מבחינה כלכלית, ובעיקר סניטארית, פלורידה ניזונה ממקסיקו. שים לב לדוגמא, לידיעה השולית הזו מ-CNN מלפני כשנה, לפיה, התפרצות של חיידק הסלמונלה בארה”ב הוביל לפלורידה, ומשם למקסיקו.
לקינוח, גשו אל GoogleMaps הקרוב לביתכם, אתרו ושרטטו נא קו בין שלושת המקומות שציונו שלמעלה: פורט-דיטריך שבמרילנד, וולינגטון שבפלורידה וחופי מקסיקו. קרוב, הא?
אז מה קרה? מה מסביר את ההודעה המוזרה של הצבא? ואת המוות המסתורי של הסוסים?
תרחיש אפשרי בהחלט:
יום אחד, מישהו, לא משנה מי, גנב את שלושת המבחנות ממקררי הענק שבפורט-דיטריק. הפושע ההדיוט קרא את הכתוב על המדבקות שעל המבחנות בספרות מקצועית או בוויקיפדיה, הבין כמוני וכמוכם שזה בעיקר דופק את המוח לסוסים וחשב לעצמו לעשות קופה קטנה ולמכור אותן לגורמים מפוקפקים כדי להשפיע על אליפות הפולו העולמית שהתרחשה בפלורידה. המבחנה נשפכת, מוחדרת למזון של הסוסים, וכולם התפגרו תוך רגע בגלל הכמות. ההדיוט בוודאי מלמל ללעצמו: “אופס, ניראה לי ששמתי יותר מידי”.
מיד לאחר מיכן, ווטרינרים מבולבלים זימנו את אנשי כוחות הבטחון שיכסו את כל הזירה ביריעות פלסטיק כחולות (ראו את התמונה ב-CNN, כך היה באמת). אלו לקחו את דגימות הדם הנדרשות מהפגרים ושפשפו את עינהם בבעתה מול התוצאות. איך לעזאזל הנגיף הונצואלי, מחלה אלימה שמוגרה לחלוטין בשנת 1971, ושיש לה חיסון עתיק, הופיע פתאום ובו באותו יום תקפה בכזו פראות את כל הסוסים הבריאים הללו? כאן כבר פורט-דיטריק תכונס לתמונה, כשם שהמכון הביולוגי בנס ציוני, מוכנס לתמונה בכל פעם שרקטה מסריחה נוחתת בישראל. באופן טבעי, הדבר הראשון שהורה מפקד המכון לעשותו, הוא ספירת מלאי של דוגמיות הנגיף במקררי המכון. מישהו בוודאי בישר למישהו בכיר ממנו, בפרצוף חיוור כשלג ותוך בליעת רוק, שחסרות שלוש מבחנות. למישהו נפל הסיגר כשהוא שמע את זה.
האירוע דווח עד לדרגים הגבוהים ביותר בממשל. גם לנשיא עצמו. הדילמה הייתה ברורה, האם להזהיר את הציבור וליצור היסטריה קטסטרופאלית עם נזקים משלה, או שמא ניתן יהיה למגר את הנגיף המשתולל מבלי ליצור היסטריה. מישהו אמר לנשיא שהם יצליחו לעשות את זה, כמו תמיד, כשהציבור ילך לישון בשקט בלילה. הרי מדובר במחלה שסיכויי ההדבקות בה הם אמנם גבוהים, אולם יש בידיהם את החיסון במחסני החירום, והם יצליחו לעשות זאת. לבסוף הוחלט לפרסם שהסוסים מתו מסיבוך עלום בתוסף מזון כדי למנוע היסטריה, אולם למען הזהירות והמנהל התקין, הכה חשוב בדימוקרטיה הפרוצדוראלית האמריקאית, הורה הממשל שיפרסם המכון את דבר האבידה ואת פתיחת החקירה בכל כלי תקשורת אפשרי מבלי לקשר את זה לאירוע כזה או אחר. כצפוי, הדבר נבלע כידיעה איזוטרית והאש לא בערה.
הממשל פעל במלוא המרץ בשבוע שחלף באיזור פלורידה כדי לאתר את המקור, לחסן את האוכלוסיה באופן שקט (חיסון המונים שקט באמצעות מי השתיה הוא לא דבר בדיוני, הוא מפורסם בחקלאות מזה שנים, ואבל בני אדם נוטים להצניע אותו בעיקר בשל סוגיות משפטיות חוקתיות. אזרחי ישראל, אגב, צריכים בכלל להתרגל לרעיון הזה).
אבל היה עוד משהו. סליחה מראש על הצרפתית שלי, אבל אני לא מסוגל לדמיין שפנסיונר אמריקאי מפלורידה, ממלכת העובדים הזרים הלטיניים, ינקה חרא של סוסים. מנגד, אני בהחלט יכול לדמיין את מיגל, עובד האורווה שמתגורר בפרבר ליד מקסיקו סיטי עולה מידי על המעבורת מוולינגטון לערי הנמל שלחופי מקסיקו, הצפופים ומלאי היתושים. מיגל בוודאי לא הרגיש טוב כל כך באותו השבוע, והחליט לחזור הביתה לנוח בשל השפעת שתקפה אותו.
מרגע שמיגל, ומיליוני היתושים החלו להדביק את מקסיקו הצפופה והמיוזעת בנגיף, גם הממשל החזק שבעולם, חלש מכדי להתמודד עם התפשטותו האקספוננציאלית של הנגיף הארור מכל החזיתות.
ברק אובמה, הנשיא הקומיוניקטיבי והדברן ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית, נכון לכתיבת שורות אלו. כמעט ואינו פוצה פה. בהתבטאות היחידה שלו, הוא אמר כי למרות הפאניקה “אין סיבה לדאגה”. ושו”ושינגטון שולטת במצב”, וכי מנוהלת חקירה ובדיקה לאיתור מקור המגיפה. באופן נדיר, הוא חסך במילים.
אובמה, ככל הנראה, מעודכן באופן תדיר בהיקף ייצור החירום של מנות החיסון והטיפול ואופן אספקתם לאזרחי ארצות הברית ומקסיקו, שמטה ליפול מהאסון. כל עוד לא יהיו הפתעות בדמות מוטציות אגרסיביות שיתפתחו בעולם כתוצאה מהמחדל, הצוותים שעובדים 24/7 במרתפי פורט-דיטריק יפתרו בזעת אפם את מחדלם.
—
כמובן, מדובר רק בתרחיש שהגיתי במוחי הקודח. אולם, כל הסבר אחר לשלושת המקרים הביזארים הללו, הדימיון בין הנגיפים והקרבה הגיאוגרפית והכרונולוגית בין האירועים, שדווחו בכלי התקשורת האמינים בעולם, ישמע מופרך מהתרחיש הזה.
נפתח בוידוי קצר- לפני כמה זמן, חבר ילדות שלי, העלה תמונה של שנינו לפייסבוק. תמונה דיי מביכה. מבלי להכנס לפרטים, אני לא הייתי לבוש יותר מידי. וזה היה מאוד מצחיק באותו הרגע, ואפילו באלבום התמונות מאותו הטיול. למזלי, חבר שלי תייג אותי באופן ידני בפייסבוק, וקיבלתי התראה על כך. מיד שנוכחתי לגלות זאת, מחקתי את התיוג שלי מהתמונה והתקשרתי אליו בזעם תוך שאני מסביר לו שהמון אנשים שאני מחובר בפייסבוק לאנשים שאני בשר קצת יותר פורמאלי איתם ואוי לי אם הם יראו את התמונה הזו.
Face.com, חברה (סוג של) ישראלית, מפעילה מערכת זיהוי פנים ביומטרית מדהימה בפשטות צריכת המשאבים שלה ובאיכות זיהוי הפנים שלה מאידך. המערכת מושקת בימים אלו (במסגרת השקת אלפה סגורה) כאפלקציית פייסבוק המאפשרת לזהות משתמשים ולתייג אותם אוטומטית על סמך תמונה בודדת של מושא החיפוש.
במילים אחרות, דיי בכך שאציין למערכת תצלום אחד של פרצופי וזו תוכל לזהות אותי בכל תמונה שהפרצוף הזה מופיע בה. אפילו שלא תוייגתי בה ואפילו שזו לא נמצאת באלבומי התמונות שלי. מבדיקה שצפיתי בה, מסתבר שכישורי המערכת הם לא פחות ממדהימים, היא מסוגלת לזהות תמונות פרופיל, עם זקן ומשקפיים, ובאיכות צילום גרועה ובחשיכה יחסית (כפי שתיווכחו בהמשך, היא זיהתה אותי עם קסדת אופנוע, זקן צרפתי, ומשקפי שמש).
נפלא לא? עכשיו אני יכול למצוא תמונות שצולמתי בהם, במקומות שלא חלמתי עליהם, על מאגר התצלומים הגדול בעולם ששוכן על שרתי פייסבוק. יותר מזה, אני יכול לשתף בפני החברים שלי ואפילו בפני העולם, את התמונות שלי שמאותרות ברחבי פייסבוק.
אז זהו, שלא. אני מעולם לא התקנתי את Face.com. לא משום שאני פרנואיד מעצבן, אלא משום שאני כנראה לא מגניב דיו כדי לקבל הזמנה לאלפא הסגורה שחולקה רק ליודעי ח”ן ומקורבים.
קלינגר, שכן קיבל הזמנה לגרסת האלפא הסגורה של Face.com, שלח לי צילום מסך שגרם לי להתעצבן.
הינה, על מסכו של קלינגר, תמונות שלי, שלא תוייגו על ידי אף אחד, ובוודאי שלא על ידי ושלא הועלו על ידי. הינה, בתמונה הימנית שבקישור, עבדכם הנאמן שיכור כמו שלא היה מעולם. חברי לטיול, איתי, שגם נוכח בתמונה (וגם שיכור, אפילו מאוד) העלה את התמונה הזו לפרופיל שלו בפייסבוק מתוך כוונה להציג לחבריו, שרובם אינם חבריי את עצמו. מעולם לא ידעתי שהתמונה שלי, שיכור כלוט, נמצאת שם, וייתכן שאם הייתי קצת פחות אקסהביציוניסט, הייתי מאוד מתבייש.
מה אם הבוס שלי, שמקושר אליי בפייסבוק, פתאום יגלה את התמונה הזו, שאני מעולם לא העלתי, ואם הייתי יודע אודותיה, הייתי דורש בכל תוקף שתוסר? מה אם מישהו היה מצלם אלבום תמונות ליד בית הזונות השכונתי, ואני, כעובר אורח הייתי נקלע בטעות לפריים? חברתי, שתריץ את Face.com על התמונה שלי, תגלה אודותיי דבר ששבהחלט לא תכננתי לגלות? הדמיון יכול להפליג למרחקים.
שלא יובן לא נכונה, אני חושב שיש ב-Face.com נימה של גאונות ונחיצות. יצא לי לצפות בהצגת החברה והטכנולוגיה בכנס Techonomy האחרון והתרשמתי עד מאוד. אני גם חושב שישנם שימושים מרתקים ומהנים בטכנולוגים שהחברה מציעה. אולם, בידיוק כמו ביישום טכנולוגיות אחרות, על אחת כמה וכמה שזו נשענת על מאגר כה רגיש ועשיר כמו כגון פייסבוק, מדובר, בעיני בכשל חמור בכל הנוגע לפרטיות.
אינני צריך להקלע למצב שבו אתוייג על ידי המערכת ללא הסכמתי. מעולם לא אישרתי את מדיניות הפרטיות של האפליקצייה מהסיבה הפשוטה שמעולם לא התקנתי אותה. יתרה מזאת, אין בידי עכשיו את היכולת למנוע מהאפליקצייה לתייג אותי בתמונות שאחרים העלו, ושאני מופיע בהן. אינני יודע אם תמונות שצולמו על ידי חבריי ההולנדים בקופישופ השכונתי באמסטרדם תויגו על ידי המערכת ומוצגות ברגעים אלו על מסך המחשב של קצינת בטחון המידע ביחידה שלי.
כך, תמונתי המביכה, או המפלילה או המסוכנת לי, מוצגת לכל אדם בפייסבוק שהתקין את Face.com, בעוד שאני כלל לא יודע על קיומה.
מדיניות פרטיות נאותה (וחוקית) , צריכה למנוע ממי שמפעיל את Face.com לבצע חיפושים על אחר מלבדו. יודעים מה, הייתי מוכן גם לקבל מצב שבמסגרת תנאי השימוש ומדיניות הפרטיות של Face.com, אדם יאשר כי תמונותיו המתוייגות אוטומטית, יוצגו בפני אחרים. אולם מצב שבו אדם שאין לו יד ורגל עם האפליקציה הזו, גאונית ככל שתהיה, יתוייג בתמונות שאינו יודע על קיומם ויוצג בפני אחרים, כל זאת מבלי שיש לו כל יכולת להשפיע על כך- הוא חמור ואסור.
ועוד נקודה למחשבה: שמעון חייב כספים לראובן, וראובן פתח נגדו תיק בהוצאה לפועל. ראובן לא מצליח לאתר את שמעון, אולם הוא אוחז בתמונתו, הוא פונה לבית המשפט (או לרשם ההוצאה לפועל) ומבקש מכבודו להוציא צו, נגד Face.com, שיחייב אותה להפעיל חיפוש על סמך התמונה, ולקבל מהם את כל התמונות, ואת פרטי המשתמשים שאוחזים בתמונה כלשהיא שבה מופיע פרצופו של שמעון, כדי שזה יוכל למצוא אותו ואת נכסיו. מופרך?
מזה מספר שבועות הוא מנסה לדחוף אותי למשרת עוזר פרלמנטרי של ח”כ טרי מסיעת ישראל ביתנו.
“אבל הצבעתי למפלגת העבודה. איך יכול אדם שהצביע למפלגת העבודה לעבוד אצל ישראל ביתנו? איך ח”כ יסכים שהעוזר שלו יהיה אדם שמצביע למפלגה הפוכה” עניתי לו כשהוא סיפר לי על זה לראשונה.
“מה הקשר בין הג’וב שלך למה שאתה שם בקלפי? תעשה את ההפרדה” הוא גער בי.
“לא יודע, קשה לי לעשות את ההפרדה. גם אם אוכל להתרוצץ בשביל לקדם חוקים ואינטרסים שהפוכים למה שאני מאמין בו, זה לא יהיה רציני, לא בעיני עצמי ולא בעיני הח”כ”, עניתי.
“אוי, כמה שאתה ילד לפעמים, יום אחד תבין איך העולם עובד. קודם כל תדאג לג’וב שלך, אחרי זה תתעסק בשטויות”, הוא נאנח באכזבה וסיכם.
אני שונא את זה שהוא צודק.
לאחרונה אני מקבל ללא הפסקה הודעות פישינג כביכול מבזק בינלאומי שמבקשות ממני באנגלית סטנדרטית למסור את שם המשתמש והסיסמא שלי במייל חוזר לארגון הפשיעה שעומד מאחורי ההתחזות. היום גיליתי שהמתחזים החליטו למקד את מתקפתם תוך שימוש בתרגום מכונה משעשע שמזכיר את מנוע התרגום של גוגל. לא נגעתי:
Bezeqint מנוי יקר,
הודעה זו באה מתוך הודעות דואר אלקטרוני Bezeqint
מרכז לכל חשבון דוא”ל owners.We כרגע
משדרגים את בסיס הנתונים שלנו ואת חשבונות דואר אלקטרוני. אנחנו
מחיקת כל בשימוש Bezeqint ליצור חשבונות דואר אלקטרוני
שטח נוסף עבור חשבונות חדשים.כדי למנוע את החשבון שלך יהיה clossing
כדי לעדכן אותו למטה, כך אנו יודעים שהיא
מתנה account.We הם השתמשו שדרוג המערכות שלנו
כדי לשפר את הדרך בה אנו פועלים בו אתה ואת
לספק לך משופר ברמה של שירות לקוחות.לאשר את זהות להלן EMAIL
שם משתמש / אימייל: ………. …..
EMAIL סיסמה: …………….
תאריך לידה: ……………..
מדינה או טריטוריה: ……….אזהרה! חשבון הבעלים כי מסרבת לעדכן את
או אותה בחשבון שבעה ימים ממועד קבלת זה
אזהרה יאבד החשבון שלו לצמיתות.אנו מודים לך על השימוש Bezeqint אימייל!
אזהרה קוד: VX2G99AAJ.
BEZEQINT את חשבון הדוא”ל צוות.בזק בינלאומי כתובת: שחם 40 רמת סיב בפתח תקווה 49,170. ד או
7097 * 014 laptopBezeq הבינלאומי
“חיפוש והחלפה” בוורד מעולם לא היה כה נחוץ. המקור כאן, אני (כמעט) לא נגעתי:
יהודים שעובדים בחצר גן ילדים בברלין, זאת כאשר הילדים שוהים בגן ובחצר, גורם לפחד בקרב ההורים והילדים. בעיריית ברלין טוענים שמדובר ביהודים שאושרו לעבודה בברלין, אך זה לא מרגיע את ההורים שמאיימים לא לשלוח את ילדיהם לגן
עבודות ניקיון ותחזוקה שמבצעת עיריית ברלין בחצר גן הילדים “Ijsvogel” ברובע א’, מבוצעות ע”י יהודים, ככול הנראה תושבי גרמניה. הורים מפוחדים פנו השבוע למערכת “המגזין ברלין” והביעו את חששם לשלום ילדיהם שנמצאים בגן. העבודות מבוצעות בגן בשעות פעילות הגן, כאשר הילדים נמצאים בפעילות בגן או במשחק בחצר.
אחת האמהות שפנתה אלינו, מספרת: ” ביום בהיר אחד, נדהמתי לגלות שיהודים מסתובבים בחצר הגן. אף אחד לא יידע אותי שיהודים יסתובבו בחצר גן הילדים של ביתי. כמובן שמיד רצתי לגן לראות מה קורה, ולתדהמתי ראיתי שהם מבצעים עבודות ניקיון ותחזוקה בגן. הם עבדו עם כלים חדים וחשמליים”.
אותה האימא ממשיכה ומספרת:”היום הלכתי לגן וראיתי אותם בחצר, חלקם מתפללים וחלקם אוכלים על הרצפה בחצר, והילדים מסתכלים על מעשיהם מהגן. פניתי לקב”ט העיר בנושא והבעתי את החשש שלי לשלום הילדים. הוא בתגובה אמר לי שמדובר ביהודים ללא עבר פלילי, ללא עבר בטחוני שיש לגביהם אישור העסקה. שאלתי את מזכירתו אם גם את ילדיה היא הייתה מסכימה להשאיר בגן עם יהודים, היא כמובן לא ענתה”.
כמו אותה האם, כך גם הורים נוספים נשמעו נסערים ואיימו שלא לשלוח את ילדיהם לגן כל עוד מסתובבים בחצר יהודים: אני לא יכולה לדעת אילו מחשבות מסתובבות להם בראש, ומה הם יעשו עם המכשיר שהם עובדים איתו”.
חשוב להדגיש שבמידה ואכן מדובר בתושבי גרמניה, זוהי זכותם הדמוקרטית לעבוד, לגור ולהסתובב בכל מקום במדינת גרמניה. אך באותה הנשימה, אין להאשים את ההורים המפוחדים, ששבועיים לאחר ששוב יהודים רצחו ושתו את דמו של ילד גרמני זך וטהור, מביאה עיריית ברלין לגן של הילדים שלהם יהודים לביצוע עבודות. איפה הרגישות?
מעיריית ברלין נמסר בתגובה: “כל עובד קבלן המועסק במוסד חינוכי עובר תהליך של בדיקה וביקורת בנושא רישום פלילי. כך לדוגמא: אגף הנטיעות מעסיק קבלנים המעסיקים בין היתר עובדים יהודים. אין מניעה להעסיק עובדים אלה לאחר שעמדו בקריטריונים, עונדים תלאי צהוב על חולצתם ומופיעים ברשימה הנמצאת באגף הבטחון. עקרונית, הגננת והסייעת אחראיות בלעדית לשלום הילדים בגן ובחצר הגן ויש באפשרותה של הגננת, כמנהלת המוסד, למנוע כניסת עובדים זרים על פי החלטתה ושיקול דעתה, גם אם הם מאושרים על ידי הביטחון העירוני ועיריית ברלין”.
יש משהו מגוחך להחריד בבחירות המיותרות הללו. בכל מקום מופיע פרצופם של שלושה: נתניהו, לבני וברק, כאילו שמדובר במירוץ של שלושה, או של שניים. אלא אם יתרחש אירוע יוצא דופן בימים הקרובים, ראש ממשלת ישראל הבא יהיה בנימין נתניהו. יש להודות על האמת, אהוד ברק ממזמן אינו רלוונטי למשרה זו, והפער בין לבני לנתניהו הולך וגדל. שלא יהיה לאף אחד ספק, מול נשיא אמריקני פעיל מבעבר, מול משבר כלכלי שעדיין לא התנפץ במלואו על חופי ישראל ומול התמודדות מול גרעין אירני, ביבי לא יהנה מקדנציית יצחק שמיר. בכהנתו, יאלץ נתניהו להניע או להמשיך תהליכים משמעותיים, בין אם מול הפלשתינאים ובין אם מול הסורים. כשמביטים על קומץ החברים שקיבץ סביבו ועל האג’נדה האישית והמשותפת של כולם, הפרדוקס ברור. על כן, ניראה שהקואליציה הבאה שירכיב נתניהו, במידה ותהיה נטולת קדימה ו/או העבודה, תהיה רעועה ושעונה על קנה רצוץ מאי פעם.
ועכשיו אנחנו מגיעים לקול שלי. אני רוצה את ציפי לבני כראש הממשלה הבאה שלי. לא כי היא אישה, לא כי היא הייתה במוסד ולא כי היא מנהיגה אחרת. אני רוצה שהיא תמשיך תהליכים מדיניים שאני רוצה שיקרו עוד בחיי. אני רוצה שימשך התהליך שבסופו תוקם מדינה פלסתינאית בגדה, אני רוצה להגיע לשלום עם סוריה, ואני חושב שציפי לבני, על פני החלופה היחידה והמסונדלת שמולה, תעשה זאת. אבל, כשאכתת את רגליי אל הקלפי ואביט אל מול אוסף הפתקים האינסופי, אקפיד להזכיר לעצמי שבמעמד זה, אני בכלל לא אבחר לי ראש ממשלה, או שרים. במעמד זה, עליי לבחור את הנציגים שלי בבית המחוקקים, הכנסת. זוהי נקודה שכולם אוהבים לשכוח, אנשים אוהבים לומר “אני מצביע לביבי / לברק / לליברמן / ללבני” כשהם שוכחים, או אוהבים לשכוח את הנבחרת שתשפיע על הכלכלה, הרווחה, הסביבה והחוקים שיחוקקו לנו פה בתקופה הקרובה. בהנחה שהמרחק בין סדר-היום של מפלגת קדימה לסדר-היום מפלגת העבודה הוא כה קטן, נשאר לי אלא להתלבט בין הנבחרות של שתי המפלגות.
אני מצטער, אני רוצה את ציפי לבני כראש הממשלה שלי. אבל אני לא מוסגל להצביע הפעם לקדימה. בין המועמדים ברשימת קדימה לכנסת אני מוצא במקום הרביעי את צחי (מש”ק המנויים של הליכוד וקדימה) הנגבי. במקום החמישי את רוני (יחיאל חזן) בר-און. במקום השישי, את זאב (יש לי תואר שני כמו ששי גבסו היה לוחם) בוים. במקום השמיני, רוחמה (נו באמת) אברהם-בלילה. במקום העשירי, מרינה (דמגוגית אתנית, גזענית, וקונספירטורית) סולודקין. מקום שלוש עשרה, יעקב (מקדם השוטרים) אדרי. מקום ארבעה-עשרה, אלי (כריש הנדל”ן) אפללו. מקום שבע-עשרה, חיים (סוטה המין) רמון.
אני ממש מצטער, אני רוצה את ציפי לבני כראש הממשלה, אבל לא מדובר באיזושהו סרחון סביב מועמד אחד או שניים. אוסף החשודים והמורשעים העומדים בצפיפות בראשות “קדימה”, גם אם יודיע חגיגית שכל מצעו הוא “קידום שאיפותיו של אפי פוקס”, לא יקבל את קולי. אומר דבר חמור מזה, בעיני, אם אצביע לקדימה בבחירות הללו, כאילו הענקתי חנינה מוסרית לחשדות אין-ספור נגד ערימה גדולה מידי של חדלי האישים שצפויים להיות חברי הכנסת שלי.
לכן, אולי התמזל מזלי שאהוד ברק אינו רלוונטי לראשות הממשלה. בעיני, יצחק הרצוג, אבישי ברוורמן, שלי יחימוביץ’, אופיר פינס, מתן וילנאי, יולי תמיר, אורית נוקד ועינת וולף, צריכים להיות בכנסת. כן, צריך להיות כנה, גם אני מקבל בחילה למשמע שמו של יורם מרציאנו וגם קולו של פואד בן-אליעזר לא עושה לי את הבוקר. אולם, בהנחה ואני צריך לשים את הקול שלי על אחת משתי הנבחרות הללו, אין לי כלל ספק שרשימת העבודה לכנסת היא הטובה ביותר לי כאזרח בעוד שהרשימה שקדימה מציגה בפניי מצמררת אותי.
וטיפ קטן, אם יורשה לי. מבחינת הקמפיין, בעוד שטוב שקדימה שמה את ציפי לבני בראש חוצותיה, כדי להסתיר את המבושים שנמצאים אחריה ברשימה. הייתי מצפה מאהוד ברק, שכבר מודע לכך שהוא לא פופולארי, או סחבק, או אהוב, ישים בראש חוצות את הנבחרת שמצילה את אובדנו. אני מקווה שההחלטה הזו, גם אם היא טעות בעיני, נובעת משיקול דעת, ולא מאגו. בסרט הזה כבר היינו.
ערב משועמם אחד, ביוני 2003, קיבלתי טלפון מפתיע מאחד מחבריי לשירות הצבאי: “פתח ערוץ 2, ‘גימלים’ בכוכב נולד!” הוא קרא.
בנובמבר 2002, עוד כשלבשתי מדים, היה לי העונג לפקד על פלוגה ג’ של מדור הכשרת הלוחם בבית הספר לתותחנות שדה בשבטה. למעלה מ-300 טירונים עברו תחת פיקודי באותה שנה כך שלצערי, בודדים הם אלו שעוד ניתן לזכור אותם היום. בטירונות, נהוג לזכור רק שני סוגים של טירונים: האחד הוא החייל המדהים ויוצא הדופן, שאפשר לשים את הדרגות על כתפיו כבר שבוע לאחר גיוסו, והשני הוא הטיפוס ההוא, שתמיד צריך לבזבז עליו חצי מזמנה של כל ישיבת כוח אדם. יותר משבע שנים חלפו מאז, אבל את הכינוי ‘גימלים’ והקישור שלו לפרצופו של שי גבסו לא אשכח. גם כשהפרצוף הזה נגלה על מסך הטלוויזיה שלי כשהוא מנסה לשכנע את צביקה פיק וצדי צרפתי שהוא עובר מסך ושיש לו “וואו”. ‘גבסו גימלים’, כפי שניתן להבין מהכינוי שהודבק לו בפלוגה, לא זכור לי בגלל הסיבה הראשונה.
הזמר שי גבסו שירת בצה”ל שלוש שנים מלאות כלוחם בתותחנים, כמפקד בקורסים בבסיס ההדרכה בה”ד 1 וכאמן בלהקת חיל האוויר. (NRG)
לפני שכתבתי שורות אלו, ניסיתי לאתר את המפקדים הישירים של ‘גימלים’, זאת כדי שאצליח להביא את הדברים על דיוקם. עברו כ-7 שנים מאז, וזה לא היה פשוט. כל אחד שכן הצלחתי ליצור איתו קשר, מיד כשהבין על מי אני מדבר, תיאר את גבסו בביטויים שכל אחד מהם יכול היה לשמש עילה עצמאית לתביעת לשון הרע. מסיבה זו, ומסיבה זו בלבד, לא אביא בפניכם את הכינויים והסיפורים שחבריו לפלוגה ומפקדיו העניקו לו. רק אומר את העובדות אודותיו כפי שאני זוכר אותן ושסופרו לי: שי גבסו לא היה לוחם בתותחנים, הוא אפילו לא היה זכאי לשאת את הכינוי ‘טירון’. אני מסופק אם כלל יצא ל-’גימלים’ לירות בנשקו. בעוד ששאר חבריו לפלוגה התאמנו, למדו, רצו וטורטרו, גבסו לא הזיע ולו לרגע בחום הנורא של שבטה, בעיקר מהסיבה שהביקור שלו בבסיס, היה קצר ונדיר. גם שבסופו של דבר, גימלים הואיל בטובו להתייצב בפלוגה, תחנונים מצד חבריו לאוהל ולמחלקה, שסיפרו למפקדיו על אופיו והתנהגותו כלפיהם הובילו אותי, בחוסר רצון, לספח אותו לרס”פ שלי כסוג של עובד כללי. בסופו של דבר, גימלים נזרק (כן, כן, נזרק) בהחלטתנו למפקדת זרוע היבשה, כשהקשר היחידי בינו לשירות קרבי הוא כמו הקשר שלי לזמרה.
”לאורך כל שלבי התחרות לא חשבתי על האפשרות שבאמת אגיע לתכנית. כמו חייל צעיר טיפוסי, הראש שלי היה שקוע רק בענייני צבא, ופתאום הודיעו לי שעברתי… אתם יכולים לנחש כמה הופתעתי”. (מתוך האתר הרשמי של שי גבסו)
אתם יכולים רק לנחש כמה אני הופתעתי למצוא את הציטוט הזה. שידור העונה הראשונה של כוכב נולד החל במאי 2003 (על פי וויקיפדיה). אין לי דרך לאתר את התאריכים בהם נערכו האודישנים לאותה עונה, אבל דבר אחר ברור- בזמן שחבריו לגיוס עוד לא חלמו על סיום מסלול הכשרתם כתותחנים, גימלים עשה כמה וכמה אודישנים ופיזז כבר על בימת ‘כוכב נולד’ מיד לאחר שצה”ל אפשר לו להרווח לו בתפקיד פקידותי במפקדת זרוע היבשה.
“… אני לא חושב שזה היה נכון להשתמש בהשפעה שיש לי היום בנושאים פוליטיים. לדעתי, אסור לאמן להשתמש בכוח שלו בעניינים האלה. אבל בעתיד הרחוק אני בהחלט רואה את עצמי חבר כנסת בנושאים החברתיים והדתיים” (גבסו, 2004, ראיון ל-YNET )
”לא צריך להתגייס…. מאז הגירוש מגוש קטיף, הצבא משרת רק כמה בעלי אינטרס, ולא מייצג את העם” (גבסו, 2009, מכה שנית, ראיון למעריב לנוער)
“דבריי הוצאו מהקשרם, נלחמתי כמה שיותר לשרת בקרבי” (גבסו, 24 שעות אחרי בראיון לבילוי היום, גלי-צה”ל)
אחרי הכל, יש משהו בדבריו של חבר הכנסת לעתיד- גם אני לא רוצה שהוא יתגייס שוב, באמת, פעם אחת בהחלט הספיקה לי.
